הסנטר חזר למרכז העניינים

אני מצטט את ראשית הפרק "הסנטר חזר למרכז העניינים" מספרי "עונה חלומית" (הוצאת כנרת, 1993), עמוד 82: "CENTER OF ATTENTION": אחרי שנים לש ליגה חסרת סנטרים דומיננטים העונה הזאת החזירה את הענק הלוחש שפעם אמרו שאין לנצח בלעדיו, אבל הרי ראינו שגם פורטלנד וגם פיניקס סאנס עשו זאת ללא סנטר דומיננטי. אבל העונה  הזאת החזירה של הסנטר הדומיננטי, ששלט ללא מיצרין בקבוצות השונות.  בעיקר הארבעה: פטריק יואינג (ניקס), דייויד רובינסון (סן אנטוניו), האכים אולג'ואן (יוסטון רוקטס), ושאקיל או'ניל (אורלנדו מג'יק). מיד אחריהם ברד דוהרטי (קאבס), אלונזו מורנינג (הורנטס), דיקמבה מוטומבו (נאגטס), רון סייקלי (הלבנוני ממיאמי), ולאדה דיב'ץ' (ליייקרס), ופרביס אליסון (בולטס).  כמעט כולם הם השחקנים החשובים, הטובים, והדומיננטיים לחלוטין בקבוצותיהם.  הסנטרים החדשים הללו מסוגלים להכל: POST UP כפי שלא ראינו משך שנים;  ריבאונדרים בהגנה ובהתקפה; תנועה ומהירות; יציאה החוצה לפיק-אנד-רול; מסירות כאילו היו פוינט גארדים; כדרור, הטעיות, חסימות, ואפילו קליעה טובה מאד לרובם מחצי מרחק ואפילו מהקשת".

זוהי הפיחה שיכולתי לפתוח בה את הפוסט של היום.

'שחקן ההגנה' של העונה מרק גאסול, שינסה הערב  לחסל אחת ולתמיד (ז"א לעונת 2013) את הקליפרס, הוא הדוגמא המאלפת ביותר לכל הציטוט שלמעלה.  ברור ש-HIGH FLYERS כלברון, כרמלו אנטוני (אם יופיע הערב כפי ששיחק עד לפני הפלייאוף!) , קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק (לפני הפציעה), סטפן קרי, טוני פרקר, פול ג'ורג', דרון ויליאמס, ג'יימס הארדן, וכריס פול הם עדיין השחקנים היותר דומיננטים בקבוצותיהם מאשר הסנטרים של היום, אבל נדמה שכבר שנים לא היתה השפעת הסנטרים על המשחק גדולה כפי שהיא היום.

ואני לא מאמין שאני אומר זאת – אמריקאי בנשמה אם כי את ישראל לא תוציאו מתוכי גם עם שפכטל –  ונראה שהכל כמעט בהשפעת סנטרים עם מבטא דפוק. למה מבטא דפוק? כי הם זרים. אפילו לאנדרו בוגוט מבטא אוסטרלי מוזר. אבל כשאני מעביר מבט חטוף על הליגה ורואה את הביג-מן הדומיננטיים בפלייאוף , את מי אני רואה? את מרק גאסול הספרדי. את אחיו פאו גאסול הספרדי, שהיה השחקן הטוב ביותר של הלייקרס אחרי שקובי נפצע, והיה האח הגדול שממפיס העבירה ללייקרס בטרייד המוזר, ששלח את מרק גאסול לממפיס כלאחר מחשבה, סתם ייזרק לשם כמין אקסטרה ובכך יצרו האחים את 'טרייד האחים' היחיד והגדול בהסטוריה. נמשיך הלאה: בוגוט האוסטרלי בריא, האיש הגדול של הווריורס (אם כי דייויד לי חזר לשחק).  עומר אסיק הטורקי שבלעדיו יוסטון כבר היתה משחקת גולף. סרג'י איבקה (קונגו וצרפת), העושה את כל מה שקנדריק פרקינס לא מסוגל בתאנדר,  אל הורפורד מהרפובליקה הדומיניקנית באטלנטה, טים דנקן מאיי הבתולה וטיאגו ספליטר מהספארס, ג'ואן פטרו מצרפת שבשני המשחקים האחרונים עלה בחמישייה של ההאוקס, פסטוס אזלי מניגריה, שבהעדרו של לי עלה בחמישיית הווריורס, ויואקים נואה הצרפתי בשיקגו בולס.

כמה מהם שיחקו בקולג'ים אמריקאים, ואפילו בתיכונים אמריקאיים, אבל את הזרע והנטע הראשון עשו מאמנים אירופאים, דרום אמריקאיים, ואוסטרליים שכנראה בניגוד למאמנים האמריקאים בגיל צעיר עבדו עם "הילדים הגדולים' על כדרור, מסירה, וקליעה מרחוק בדיוק כפי שעבדו עם הגארדים, ולכן היום 'הסנטרים הזרים' כמרק גאסול הם שחקנים מושלמים הרבה יותר מדווייט האוארד, זאק רנדולף, טייסון צ'נדלר, קנדריק פרקינס,  רוי היברט, דאנדרה ג'ורדן, או ג'בל מגי.

גאסול (11.5), אסיק (10.8), הורפורד 09.2), איבקה (8.6), ובוגוט (8.2) הם השלישי, הרביעי, השמיני, התשיעי, וה-13 בריבאונדים בפלייאוף. כולם זרים. אני לא אוהב לכתוב זאת, כי הדבר הזר היחיד הטוב באמריקה היא בירה, אבל עובדה.

הסנטר האמריקאי היחיד שהייתי מכניס לחבורה הזאת ביכולת קליעה, מסירה, וכמובן ריבאונדים וחסימות הוא ברוק לופז מהנטס.